הוצאה עצמית/ תומר לביא

שם תסריט: "הוצאה עצמית"

מאת: תומר לביא

מס' דראפט: 1

תאריך: 15/3/2022

1. פנים. הספרייה העירונית. יום.

על דלפק שחור עוברת יד לבנה עדינה ועליה טבעת יהלום גדולה וגסה, אוחזת במטלית. ברקע נשמע הקונצ'רטו ה-20 לפסנתר של מוצארט ומחרה מחזיק אחריו קולה של אישה המזמזם את המנגינה. המוסיקה מתעצמת עם התקדמות תנועת היד. קול האישה אינו עליז או מתענג, אלא מתוח ומשתדל, כאילו היא עושה חזרות. תנועת היד נמשכת לאורך הדלפק הריק ומגיעה לשלט בריסטול קטן שעוצב בעבודת יד ומונח על מעמד עץ קטן. על השלט מופיעה כתובת בטוש, ממוסגרת בעיטורים: "מקורה של התרבות הוא אהבת השלמות – מתיו ארנולד". תנועת היד נמשכת וחושפת לצד השלט רדיו קטן שממנו בוקעת המוסיקה ממש חזק עכשיו.

היד האוחזת במטלית היא של בתיה חסיד (45, ממושקפת, מבט חמור סבר נצחי על פניה, כיסוי ראש צבעוני עם בובו כרוך סביב שיערה), שעומדת מאחורי הדלפק. היא מעבירה שוב ושוב את המטלית על הדוכן בתנועות קצובות, שולחת מדי פעם מבט אל דלת הכניסה לספריה. מאחוריה, תלויים כמה מדפי מתכת ועליהם מונחות יצירות מופת מהספרות הקלאסית. מעל המדפים עוד שלט קרטון, מעוצב בסגנון וכתב יד דומה לשלט הקודם ועליו כתוב "המומלצים של בתיה". פתקים קטנים יותר בין המדפים מחלקים את הספרים לז'אנרים.

הדלת נפתחת בפראות ושני ילדים (9, בהירים ומנומשים, לובשים מותגים, אחד בלונדיני מתולתל והשני עם שיער שחור וחלק), פורצים דרך המעבר, השחרחר דוחף את הבלונדיני פנימה.

בלונדיני

אח יא מניאק!

שחרחר

אמאמאש'ך!

בתיה

אההה סליחה! דיבורים כאלה בחוץ!

הילדים משתתקים, מחניקים צחוק ומתקרבים בצעדים איטיים אל הדוכן. בתיה מנמיכה את הרדיו, מסמנת להם באצבע להתקרב, רוכנת אליהם, חיוך יודע סוד על פניה.

בתיה (לוחשת)

פה, יש שער קסום לכל מקום שתרצו לבקר בו. רק תבחרו. יותר מעניין מלקלל את אמא שלו.

היא מסתובבת ומורידה כמה ספרים מהמומלצים של בתיה – ילדים ונוער.

בתיה

רוצים לצאת למסע עם בסטיאן בסיפור שאינו נגמר? אולי עם אן מאבונלי?

היא מבחינה עכשיו ברגלי הילדים שסנדלים לרגליהם, כפות הרגליים מכוסות בבוץ.

בתיה

אולי האקלברי פין יותר יתאים לכם…

שחרחר (קוטע אותה)

יש לך את הכיתה הכי גרועה בעולם?

החיוך נמחק מפניה של בתיה.

בתיה

יש לי את הכיתה… מה?

שחרחר (מדגיש כל הברה לאט ובלעג)

י-ש לך את ה-כי-תה ה-כי גרועה בעו-לם?

הבלונדיני מצחקק.

בתיה מקמטת את המצח, מניחה ידיים על המותניים, חיוך מאולץ חוזר אל הפנים שלה.

בתיה

נו, חבר'ה, באמת. הכיתה הכי גרועה בעולם?

הבלונדיני מתרחק מהדלפק ומתחיל ללכת לכיוון אחד ממדפי הספרים בספריה. בתיה מביטה בילד השחרחר.

בתיה (לוחשת)

אתה רוצה שאספר לך לפחות את ההתחלה של האקל…

בלונדיני (O.S.)

מצאתי!

בתיה

שששש!

הבלונדיני מגיע עם הספר ביד, חיוך מנצח על פניו. בתיה, בכתפיים שמוטות ומבט עייף סורקת את הספר במחשב.

בתיה (ממלמלת בשקט)

עד שלישי הבא.

הילדים יוצאים ולפני שהדלת נטרקת בחזרה, נכנסת קבוצת נערות וניגשת לאחד המדפים בחלקה האחורי של הספרייה. בתיה מסתובבת חסרת מנוחה מאחורי הדלפק, מעבירה עליו שוב מטלית, מיישרת את השלט.

הדלת שוב נפתחת לאיטה ומבעד לדלת מציץ ראש של אישה מבוגרת, עיניה בורקות וחיוך ערמומי על פניה. זהו ראשה של סימה (65, ראשה עטוף במטפחת גדולה עם גדילים ומטבעות זהב, קולה עמוק וצרוד). בתיה רצה מהדלפק לדלת.

בתיה

לא, לא, לא. סליחה, אמרתי לך לא לחזור לפה.

סימה מחליקה מבעד לדלת, כאילו לא שמעה אותה כלל. היא עומדת בפתח, שמלת בד צבעונית ומלאה עיטורים ומלמלות על גופה, שני שאלים בצבעים שונים עוטפים אותה. קווי המתאר של גופה זוהרים מאור השמש שמאחוריה ואז, הדלת נטרקת מאחוריה בצליל שמרעיד את המקום.

בתיה (מסתובבת אל מקור לא ידוע)

שששש! (מסתובבת חזרה לסימה) ביקשתי ממך ללכת!

סימה

מה יש גברת? אני רק רוצה ספר.

בתיה עומדת ממש מולה. מעקמת את האף ובוחנת אותה מלמטה למעלה. סימה מחקה את התנועה שלה מלמטה למעלה בתיאום מושלם, מחייכת בשובבות. בתיה מסתובבת וחוזרת לדוכן.

סימה

תודה רבה לך גברת!

היא מתחילה ללכת לכיוון אחד המדפים.

סימה (ממלמלת לעצמה)

יהודי טהור, טהור זה סירחון. הכול פה מסריח.

 בתיה מביטה בה בזעזוע ומסתובבת. היא מתחילה להוציא ספרים מתחת לדלפק ולחלק אותם לערמות כשקול חבטה נשמע מרחוק ואחריו קולה של סימה.

סימה

אייייי! המילים! המילים צבטו אותי!

קבוצת הנערות מתחילות לצחקק.

בתיה מתקרבת בריצה למקום ורואה ערימה של ספרים שנפלו מהמדף אל הרצפה. סימה עומדת שם, אוחזת בישבן ומביטה על ערמת הספרים בזעף ואז מרימה את מבטה אל בתיה.

סימה (חיוך מטריד על פניה)

סוטים קטנים הספרים שלך.

בתיה

זהו זה, נגמר. עכשיו את יוצאת מפה.

סימה (מסתובבת לקבוצת הנערות)

מסכנה זאת, עדיין בפוסט-טראומה מהלידה!

היא מתחילה לצחוק צחוק פרוע וקבוצת הנערות מתגלגלת יחד איתה מצחוק תוך שהן מסתכלות אחת על השנייה המומות.

בתיה (צווחת)

צאי מפה!

סימה

ששש גברת, זה ספריה פה. טוב, טוב הלכתי. סימה זקן לא נשארת בכוח בשום מקום!

בתיה מתחילה לסדר את הספרים, ממלמלת במרמור דברים לא ברורים לעצמה.

על המדף ממנו נפלו הספרים נותרו כמה במקום ואחד מהם לא נראה כמו ספר בהוצאה רגילה. זו מחברת כריכה קשה עם עיטורים צבעוניים. ראשה של בתיה מופיע בין המדפים ומביט בחשדנות על הספר.

על הכריכה כתובה כותרת בטוש שחור: "בורות ספיגה" ומתחתיה: "סימה זקן". בתיה פותחת את המחברת.

בתיה עומדת באמצע המסדרון. רגליה צמודות זו לזו. מחזיקה בספר בשתי ידיים כמו בספר תפילה. מאחוריה חלון זכוכית שולח קרני שמש שמקיפים אותה באור חם. בעוד היא קוראת, קולה של סימה נשמע בראשה.

סימה (V.O.)

הקול שלי מסובך כמו פקעת חוטים

בוקע מבעד לאדמה לחה

ואני כולי בורות ספיגה

דפי מחברת חלקים פרושים מולנו ואנו רואים את המילים בכתב ידה המסולסל של סימה כותבות את עצמן על גבי הנייר. קולה של סימה תואם למילים שנכתבות על הנייר.

סימה (V.O. המשך)

המילה נושכת בי אמיתות מכאיבות

משאירה סימנים שלא אוכל עוד למחות

מסמנת את המקומות בהם הייתה פעם אישה

ובמקום צינורות השפע

אני

כולי

בורות ספיגה

בתיה מרימה את פניה מהמחברת, מביטה על הדלת ואז מסתובבת אל ערמת הספרים שנפלו. היא מסדרת אותם במקום.

בתיה חוזרת אל הדלפק שלה ומניחה את המחברת של סימה במומלצים של בתיה – שירה.