"אלי, אתה חבר שלי נכון? אלי, אתה חבר שלי".
אני לא בטוח למה, אבל הפעם המילים שלו גרמו לי להיעצר על המקום ומשהו בלב שלי קפץ פתאום.
"כן, בטח שחבר שלך". אמרתי לבסוף וחייכתי.
מאז שאני זוכר את עצמי אנחנו משחקים את המשחק הזה, ירון ואני. הוא תמיד שואל ואני תמיד עונה. היו ימים שהייתי עונה לו כי זה עשה לי נעים, בימים אחרים רק רציתי שהוא יסתום כבר. היום, עניתי לו ממש מכוח ההרגל. במשך שמונה שנים עשינו את הדרך הזו יחד, ירון ואני. כל יום ממש. ואולי בגלל זה פתאום השיחה הנצחית שלנו מעוררת בי תחושה כל כך משונה. כאילו לא עברה תקופת חיים שלמה מאז הפעם האחרונה שצעדנו ככה, ילקוטים על הגב וארטיק אבטיח נוזל על האצבעות, גומעים רגעים בודדים של חירות בין שערי בית הספר ופתח הבית.
הדרך הביתה לקחה רק חמש דקות ברגל, אבל נדירות הפעמים בהן היינו מגיעים הביתה תוך פחות מחצי שעה. הרפתקאות מפתות משולי הדרך תמיד קראו לנו לשנות מסלול. לפעמים היו אלו גבעולים של מקור חסידה שהיינו זורקים אחד על השני ומנסים להדביק לחולצה. פעם אחרת הייתה זו קבוצה של נמלים שסחבו פירורים וגרעינים שהחלטנו לעקוב אחריהן עד לקן. נזכרתי איך אחת מהן סחבה קליפה של פיסטוק על הגב ואיך ירון צחק כשאמרתי לו, "היא בטח המטומטמת של החבר'ה, מה תעשי עם קליפה של פיסטוק יא סתומה?". התחשק לי להזכיר לו את זה, אבל אז הסתכלתי עליו ואז אל השביל ונזכרתי לאן אנחנו הולכים, וכבר לא כל כך רציתי לצחוק.
החלטתי לקחת אותו דרך המגרש הישן ואז מהשביל שבין הפרדסים. משם בטח לא יוכל לראות את מודעות האבל. אם מוריס לא יהיה שם כשאגיע, חשבתי לעצמי, אני גמרתי איתו סופית. הוא הבטיח שהוא יעזור לי עם זה. "אל תדאג אלי, אני אסביר לו, זה לא עליך", הוא אמר לי. שילך לעזאזל, כאילו אני לא בסדר שלא בא לי את התיק הזה.
"אלי, אתה חבר שלי?".
"כן ירון, בטח חבר שלך".
יש משהו בחיוך שלו שמגלה לי סודות עלי. ככה תמיד חשבתי, וגם היום.
התבוננתי בקרקע שאנחנו שוחקים תחת הרגליים שלנו. את הכורכר החליף אספלט שחור ומבהיק ורוב האקליפטוסים התחלפו באתרי בנייה, אבל אין ספק שהדרך היא אותה דרך. הבטתי כיצד כמה עלי כותרת של רקפות נצלו על הכביש תחת שמש של אייר. היה נראה כאילו בעוד רגע הן יימסו וישאירו אחריהן מיץ ורדרד. עם כל צעד שעשינו, התמלאנו בידיעה החמימה והמנחמת שבעוד רגע נהיה שוב בבית ויחד איתה, בעצב מתוק שהתלווה להבנה שהרגעים הקצרים והיפים שלנו יחד על השביל מתקרבים לסופם. ככה הרגשנו בכל פעם, וגם היום.
פתאום נזכרתי באותו ערב, כשאבא שכח את החלון בחדר השינה פתוח וצ'ומפי ברחה החוצה ואיך השתוללתי וצרחתי עליו, עד שגילינו שגם ירון נעלם, ואיך כבר התקרבה השקיעה כשמצאנו אותו ביער ואיך הוא הלך יחף בין העצים וצעק לצ'ומפי שתחזור.
איך הוא צעק לה שתחזור.
הוא היה מכוסה כולו בבוץ וזרדים קטנים נדבקו לכפות הרגליים שלו. רק החיוך הסודי שלו היה לעדות שמתחת לכל הבוץ חבוי אדם. ונזכרתי איך לימדתי אותו להעיף עפיפון ואיזה אגרוף הורדתי לאבנר קלימי באותו יום אחרי שקרא לו מפגר.
רק עליה לא חשבתי. לא הצלחתי לחשוב עליה בכלל.
"אלי, אתה חבר שלי אלי".
עצרתי לרגע להסתכל על השמיים, הכחול הגדול כיסה אותי כמו שמיכה ופתאום הרגשתי כאילו הכול מחבק אותי. הייתי צריך שהכול יחבק אותי.
"אלי?".
בעוד רגע נגיע אל הבית, חשבתי, אני אכנס ראשון פנימה וירון ישתהה במסדרון. מוריס יפתח את הדלת ולא יידע מה לעשות איתי, אז הוא ילחץ לי קודם את היד ואז ימשוך אותי אליו, אבל ייתן צ'פחה על הגב ומיד יתרחק. "יהיה בסדר אלי בויה", ככה הוא יגיד, ואני ארצה לחנוק אותו בידיים שלי. ומהרגע שנסיים עם היום הזה, הבנתי, אני לנצח יהיה המחבק ולעולם לא מחובק עוד. אני אחבק את אודליה, אני אחבק את הילדים ובלב שלי יהיה חור בצורה של חיבוק, שרק השמיים יוכלו למלא. לפעמים. רק כששמעתי אותו שוב קורא לי, "אלי אתה חבר…" ואז משתתק, הבנתי שאני בעצם בוכה. ירון אחז לי בזרוע חזק-חזק ומשך אותי, הזרועות שלו עטפו אותי ולרגע פשוט הרפיתי את כל השרירים ונפלתי עליו. שכחתי כמה הוא חזק, ירון. דפיקות הלב שלו נתנו קצב לציוצי הציפורים סביבנו ופשוט ידעתי שהמנגינה הזו עוד תחזור אלי בחלומות. נשמתי עמוק והרפיתי מהחיבוק. ירון נראה מהורהר ועצוב.
"אלי, אמא מתה, נכון?".
הצלחתי רק להנהן לאט בראש ולהסתכל לו בעיניים.
"אין לנו אמא יותר, אלי. אין לנו אמא ואין לנו אבא".
"כן", אמרתי, "אבל אתה חבר שלי, נכון?".
"חבר שלך, בטח!", אמר ירון בקול חנוק והלם על חזהו. "בטח חבר שלך".
