"ס-מי-רה", יצתה בת קול מהרמקול הקטן שבפינת הישיבה.
היא שוב קפאה לשמע ההכרזה, מבחינה כיצד כולם מתבוננים לצדדים, לחפש את המחבלת. סמירה כבר למדה להכיר היטב את המבטים שזימנו שלושת ההברות הללו שמרכיבות את שמה. בין אם הייתה זו המורה בהקראת השמות בבית הספר, המזכירה בקופת החולים, או ממש כמו עכשיו, עובדת הדלפק בארומה, סמירה לא יכולה הייתה להחמיץ כיצד כולם מחפשים אחר הפרצוף שיוכלו לחבר לשם. לרגע, התחשק לה פשוט לא לקום. שימשיכו לדמיין את הסמירה שלהם, חשבה לעצמה. אך בפעם השלישית שנשמע השם ברמקול והקפה כבר התחיל להתקרר על הדלפק, היא קפצה על הרגליים, לבשה את חיוכה השובב וקיפצה בדילוגים אל המגש, מגניבה קריצה לאישה אחת שעקבה אחריה בעיניה. מבטה המתוח של האישה התחלף בחיוך עדין. סמירה תפסה את המגש ונאנחה בשקט. ממילא בעוד רגע ייגמר הסיפור, חשבה לעצמה.
היא החזיקה את כוס הקפה החמימה בשתי ידיים וחצתה את הכביש בצעדים נחושים. מול עיניה נגלה שלט הכניסה למשרד הפנים ולרגע, הרגישה כאילו היכו הרגליים שורשים בקרקע וסירבו לשחרר. היא לא הצליחה לעשות עוד צעד אחד קדימה. רק שני דברים בעולם רוצה סמירה זריהן: לא לשכוח ושלעולם לא ישכחו אותה. ככה, פשוט להיות. בלי הסברים, בלי סיפורי רקע, בלי להיות מערכת בידור ניידת. יותר מזה היא לא דורשת דבר. מי אני, אמנם, אם לא סמירה? גם עכשיו כשהיא כל כך קרובה, היא לא הצליחה לפרום את הפלונטר הזה. צליל צופרים צורם ניער אותה מהרהוריה, מחריש לחלוטין את גידופי הנהג מהצד השני של השמשה. היא נעמדה מול האוטובוס ושלחה את כפות הידיים קדימה, חיוך רחב מתוח על פניה.
הנהג הוציא חצי גוף מהחלון וצעק "גברת, מה יש לך? אני רוצה לנסוע!".
"קודם חיוך!", צעקה לעברו סמירה. הנהג הביט בה מבולבל. "חיוך אמרתי!", אמרה שוב וקפצה במקום. הנהג הניד בראשו וחייך אליה. סמירה צעדה אל עבר המדרכה והניפה את זרועותיה אל עבר כיוון הנסיעה, שולחת אותו לדרכו. רק קצת סבלנות, חשבה לעצמה, יותר מזה לא ביקשתי שום דבר.
המספרים התחלפו על המסך בזה אחר זה וסמירה ניסתה לחפש בהם הגיון פנימי. כעת מקבל שירות: H67, הבא בתור K43. לא היה לה שום מושג מתי יקראו לה והיא התנחמה בעובדה שלפחות כאן, בתחנה האחרונה של סמירה, יקראו לה במספר. בדיוק כשהחלה לשקול פשוט לקום ולהסתלק משם, התנוסס המספר שלה על המסך. סמירה קמה מהספסל, לאט-לאט, והתחילה לצעוד אל הדלפק.
"כן, איך אפשר לעזור?", שאלה אותה אישה צעירה עם קול רך ועיניים עייפות.
"אז ככה!", קראה סמירה בהתלהבות, "אני, כשאמא שלי ילדה אותי, אבא שלי נסע לעיר אחרת לעבוד. בלילות, אמא הייתה שוכבת לידי ואני הייתי מפטפטת ומפטפטת לה באוזן כל הלילה, כמה שהיא הייתה צוחקת. אז היא קראה לי סמירה – שזה בערבית שיחת לילה וגם חברה נעימה".
הפקידה הרימה אליה את המבט בעניין, "באמת? זה מה שזה אומר סמירה?".
"באלוהים!", אמרה סמירה בטון רב חשיבות ומיד המשיכה, "אז כשעלינו מחאלב והגענו לחיפה, כל הילדים בבית ספר היו צוחקים על השם שלי ומציקים לי. אני הייתי באה הביתה ובוכה לאמא שלי שאני רוצה להחליף את השם והיא רק הייתה אומרת, 'מי את אם לא סמירה? פשוט תהיי סמירה'. אז הייתי סמירה, הכי סמירה שאפשר, אבל כל שבוע חזרתי לאמא ובכיתי לה שוב עד שיום אחד אמא דפקה על השולחן וצעקה 'סמירה! שימי זין!'. אז החלטתי באמת לשים זין ולשנות את השם שלי לזמירה".
מקהלת צחוקים נשמעה סביבה והיא הביטה לצדדיה וחייכה לכל אחד מהיושבים. היא ידעה שזו הפעם האחרונה שתצטרך לעשות זאת. כמה תקתוקים במחשב והופ – סמירה נעלמה מהעולם. זמירה קמה מהמושב עם תעודת הזהות החדשה שלה ועברה בדלתות הכפולות הגדולות. בדרך הביתה, היא התחילה לערוך את טקס האשכבה לאות ס'. "היי שלום ס', לחשה בשפתיים ללא קול. שלום ס' של סבל, ס' של סכסוך, ס' של סוריה, ס' של סירים מלאים בכל טוב, ס' של ספק. עכשיו זוהי שעתו של הז' – ז' של זמר, ז' של זיכרונות יפים וחדשים, ז' של זהות…".
היא צעדה במורד הרחוב, בולעת את העולם כולו בעיניה החדשות. עם כל צעד שלקחה אל עבר הבית, היא ניסתה להדביק את המרחק שבין התקווה ובין הגעגוע והתפללה שלחיוכים שתקבל מעתה והלאה יהיו תמיד כוונות טובות.
