עמדתי מול גל האבנים. כל כך הרבה ידיים רועדות נצמדו אליו לאורך השנים, ואני? אני רק ניסיתי להרגיש משהו. באמת שרציתי גם להרגיש, אבל בסופו של דבר נאלצתי פשוט להודות – אני לא מצליח להבין את הקטע. הגשם בדיוק פסק ורחבת הכותל הייתה די ריקה באותו יום. חוץ ממני ומשלושה חסידים מבוגרים שקראו תהילים, לא נראה שהגיעו עוד מבקרים למזכירות של בורא עולם.
"תסלח לי, מה אתה בעצם?", שמעתי קול צרוד ומלעלע מאחורי.
הסתובבתי וראיתי אותו עומד מולי. שאלוהים יסלח לי, כבר מזמן שלא ראיתי כזו תצוגה של כיעור. שיגידו כל הסוציולוגים והפסיכיאטרים של העולם מה שירצו. מבחינתי, יש רק שלושה סוגי תימהוניים בעולם הזה. הסוג הראשון כולל את כל אותם מטורפים מלאי הקסם שהצליחו להציץ מבעד למסך הפרוכת של המציאות החומרית. אלו שמעלים לנו חיוך על השפתיים ומעוררים בנו השראה. הסוג השני, כולל את אלו שעושים לנו צמרמורת וגורמים לנו לעבור לצד השני של הרחוב. בסוג השלישי, נכללים כל הבטלנים המטונפים והמסריחים של העולם, אלו שמעוררים בך כל כך הרבה גועל, עד שהוא מצליח לחלחל דרך כל שכבות האמפתיה שלך. זבולון אסרף היה ללא ספק שייך לסוג השלישי. לרגע, כמעט נדמה היה לי שפשוט התגשם מאחורי הגב שלי ממרחב נסתר מן העין. איכסוש אקס מכינה, אם תרצו. הסתכלתי עליו במבט משתומם, מנסה להבין מה הוא שואל אותי בעצם.
"אתה, מה אתה? אתה חיפושית? ארנב? דב קואלה? מה אתה?", הוא שאל בקול מרוגז. המילים בעבעו לו בגרון, כאילו פרצו דרך שכבה של ליחה סמיכה. הש' השורקת שב"חיפושית" חשפה זוג שיניים קדמיות שהתעקמו זו אל פני זו, הופכות את חזית השיניים שלו לגדר אבן מכוסה ירוקת שבקדמתה שער עקום ומתנדנד. התלבטתי מה אני מתקשה יותר להבין בשלב הזה – מה לעזאזל הוא רוצה לשאול אותי או אם הפירורים הצהבהבים והיבשים סביב השפתיים שלו הם שאריות של ביצה קשה או של עמבה. בסוף, זבולון איבד סבלנות ופשוט צעק לי לתוך הפרצוף, "אתה יהודי?". עמבה, אין ספק שזו עמבה.
"אני… כן…", מלמלתי בבלבול.
"אז לאן הלכה הכיפה שלך?", הוא שאל עכשיו ופניו נמתחו בחיוך רחב, נותן לי הצצה אל היסטוריה של רדיפות ופוגרומים שעברו על השיניים שלו מהיום שבקעו עד היום שנשרו. כבר התכוונתי להתרגז ולהגיד לו שיעוף לי מהעיניים וידחוף את האף שלו במקום אחר, אבל בסופו של דבר החלטתי לחייך ולהביט לו אל תוך העיניים. דווקא בעיניים, היה משהו חם וזוהר. הוא שלח יד לכיס והוציא כיפה סרוגה קטנה. זה היה החפץ היחיד ברשותו שלא היה מכוסה בכתמים. הוא תקע אותה ביד שלי וסגר חזק. הבטתי אל הידיים שלנו משולבות זו בזו, באגרופו מכוסה פצעי הפסוריאזיס שפשוט העלים את כף היד שלי בתוכו. רק עכשיו שמתי לב שלרגליו היו רק כפכפים בלויים וקרועים שמהן בצבצו ציפורניים צהובות וסדוקות. לרגע שנינו השתהינו בלחיצת היד המשונה הזו. החום הפועם מידיו של זבולון סיפק לרגע הפוגה מהרוח היבשה והחודרנית שמגיעה בירושלים רק שעות לפני השלג.
"זבולון כפכפים! זבולון כפכפים!", נשמעו לפתח צווחות דקיקות מאחורינו וידו של זבולון התנתקה ממני ברגע. מאחורינו, שלושה ילדים הצביעו עלינו, קפצו והמשיכו לצרוח: "זבולון כפכפים!". לא הייתי נותן להם אפילו 12. העיניים של זבולון נפערו והאישונים נעלמו עמוק בשמורות העין חרושות הקמטים. שפתיו נסגרו ונותרו קפוצות, כאילו היה גופה על שולחן הטהרה. צווחות ה"זבולון כפכפים" המשיכו ואני כבר התכוונתי לקחת צעד לכיוונם. אחד הילדים, הנמוך מביניהם, צעק "זבולון איפה אמאש'ך, איפה?" והפה הענק של זבולון נפתח לרווחה ובקעה ממנו שאגה שגרמה לשלושת החסידים לברוח מהמקום. "דייייי!", זבולון צרח והחל להכות בפניו בעוצמה. הילדים התגלגלו מצחוק כל כך חזק עד שאחד מהם התחיל להשתעל. זבולון הוריד את אחד הכפכפים והשליך אותו לעברם תוך שהוא רץ לכיוונם, הוא אפילו לא התקרב לפגוע בהם. הבטתי איך הוא המשיך לרוץ אחריהם, מועד על רגל יחפה אחת ועל כפכף שכמעט ונקרע לו על הרגל, עד שהוא והילדים נעלמו לחלוטין מטווח הראייה שלי.
לא חזרתי יותר לכותל לעולם.
